פסק-דין בתיק ת"א 15606-09-09

זוהי תביעה לפיצוי בגין נזק גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. בסעיף 2 לכתב תביעתה טענה התובעת שנפצעה כהולכת רגל מרכב "שפרטיו ופרטי נהגו אינם ידועים ואשר נמלט מהמקום." ולכן היא זכאית לפיצוי מהנתבעת. גרסת התובעת פורטה כך בתצהירה:

פתחתי את דלת מכוניתי ולפני שהספקתי להתיישב במושב הנהג נפלה לי מהתיק שפורפרת של קרם   והתגלגלה עד לצד השני של הכביש בכביש הסמוך לביתי יש ירידה חדה. הנחתי אה התיק שלי באוטו,   חציתי את הכביש, הרמתי את השפורפרת שנפלה, ופניתי בחזרה לכיוון מכוניתי. תוך כדי חציית הכביש הגיע במהירות רכב פרטי בצבע לבן במורד הירידה, ולפני שהספקתי לזוז נפגעתי ממראת הצד שלו ביד שמאל, איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי .

קמתי על רגלי והייתי מבוהלת מאוד. הכל הסתובב סביבי. הרכב שפגע בי נעצר באמצע

הכביש והנהג, בחור צעיר, יצא ממנו ושאל אותי אם אני בסדר.   אמרתי לו שאני בסדר. גם

הוא נראה נסער, הביט עלי ואז נכנס בחזרה לרכב ופשוט נסע מהמקום.   אני הייתי בטוחה

שהוא עומד להזיז את הרכב לצד   הכביש ויחזור כדי למסור לי את פרטיו , אך הוא פשוט נסע לדרכו. הבטתי סביב, לא ראיתי שמישהו ראה את המקרה ועליתי בחזרה לביתי.

בהתחלה לא ייחסתי לפגיעה הגופנית משמעות מרובה. הייתי יותר נרגשת מכך שניצלתי בנס. במהלך הלילה הכאבים גברו, ולמחרת פניתי לטיפול רפואי בקופת החולים. הרופא חשד שיש שבר ביד שמאל, והחליט לגבס אותה, כשחזרתי מהרופא ניסיתי לאתר עדים לתאונה.  שאלתי גם במכולת וגס בקרב השכנים,   אך איש לא ראה אותה..." (ההדגשות כאן - ובכל מקום אחר בהמשך , שלי - י.ב.)

שבועות אחדים אחרי האירוע, הגישה התובעת לפי עצת עוה"ד שלה, תלונה במשטרה. את המסמך  היא ניסחה באופן חופשי  ובו מפורטת גרסה דומה מאוד:

" נהג הרכב היה בחור צעיר, שנראה מבוהל מאוד, עצר לזמן קצר ושאל אם הכל בסדר. השבתי שכן והוא נכנס לרכב ונסע, לפני שהספקתי לקחת פרטים. חשבתי שהוא מזיז את הרכב לצד ומתכוון לעצור אך הוא פשוט נעלם." (ההדגשה שלי - י.ב.)

בתחילת חקירתה הנגדית נשאלה התובעת אם היא מבקשת לתקן או לשנות דבר מה בתצהירה. היא נענתה להצעה ואמרה כך: "... ברגע שהרכב שפגע בי עצר ויצא ממנו בחור צעיר החלפנו בינינו כמה מילים , זה לא כתוב כאן אבל אני זוכרת זאת בבירור למרות שהייתי מבוהלת. הוא אמר לי שהוא הולך   לשים את האוטו בצד , זה בוודאות מלאה. זה ילד צעיר שנראה לי כבן 18 אני גרה ברח' מתעקל, זה קרה ממש מול הבית שלי, הוא עצר את האוטו במרכז הכביש. כשהוא אמר לי שהוא הולך להזיז את האוטו אחרי שהוא שאל אם אני בסדר , זה נראה לי הדבר הכי טבעי  כדי שלא תהיה עוד תאונה, הוא פשוט נכנס לאוטו ונסע . הוא במפורש אמר שהוא הולך לחנות את האוטו ..."

משמע, שבגרסה המתוקנת נוספה אמירה מפורשת של הנהג הפוגע אשר יש בה כדי לשנות במידה ניכרת את משמעות האירוע. לא מדובר עוד ב"אי הבנה" (שבגינה אולי ניתן להאשים את התובעת בחוסר שקידה בנטילת פרטי הרכב הפוגע) אלא במעשה הונאה גס, שהתובעת נפלה לו קורבן. ב"כ הנתבעת סבור שמדובר בשינוי משמעותי מאוד אשר השמטתו מהתצהיר תמוהה ולא אמינה. לשיטתו, אילו זה מה שקרה, היתה התובעת מצופה לחוש מרומה ולבטא זאת קודם.

גם גרסה זו אינה הגרסה ה"סופית" של התובעת שכן לשאלת בית-המשפט " אחרי שאמרת לו שאת בסדר הוא שאל אותך משהו נוסף ?  אם הוא יכול לנסוע?" היא השיבה: " הוא שאל אותי אם הוא יכול לנסוע , אני מניחה שאמרתי לו שאני צריכה פרטים דיברנו על זה ואז הוא אמר שהוא הולך להחנות את האוטו בצד. החלפנו כמה מילים , הצעתי לו מים ולהכנס אלי הביתה כדי להחליף פרטים , הוא אמר כן ושהוא הולך לחנות את האוטו בצד."

כאן נוסף מידע רב משמעות: לראשונה נאמר, שהנהג שאל במפורש אם הוא יכול לנסוע. אחר-כך התובעת "הניחה" שאמרה לו שהיא צריכה פרטים. בהמשך ומיד הוסיפה גרסה אחרת, שהיא הזמינה את הנהג לביתה במפורש " כדי להחליף פרטים". ניכר שהגרסה הולכת ומשתכללת במהלך נתינת העדות, תוך שבאותו משפט עצמו מתחלף הסייג ("אני מניחה") לכדי ודאות מנומקת!

שינויי גרסה תכופים המותאמים לאינטרס של התובעת כפי שהוא "נרמז" בשאלות שמופנות אליה, אינם מוסיפים לאמינותה. התנהגות התובעת אינה מתיישבת עם גרסתה המאוחרת ביותר, שלפיה ביקשה במפורש לרשום את פרטי הנהג הפוגע והוא רימה אותה והסתלק מהמקום. אם זו היתה אמת, קשה לדמיין מדוע לא  כתבה זאת התובעת במפורש בהודעתה במשטרה (או בכתב התביעה או בתצהירה). למעשה, קשה גם להבין מדוע לא צלצלה התובעת למשטרה מיד עם התרחשות האירוע, כאשר ניתן היה עדיין לנסות לאתר את הנהג הפוגע בעודו על הכביש (אפילו פרטי הרכב חלקיים מאוד). הרושם הברור שנותר הוא ששינויי הגרסאות וה"תוספות" של התובעת משקפים ניסיון לספק את התשובות ה"נכונות" (לקידום התביעה) ולא את התשובות ה"אמיתיות". מסקנתי: ככל שהתובעת נפגעה ממכונית של נהג לא ידוע,  דבריה והתנהגותה מיד אחר-כך, גרמו לנהג להבין שלא אונה לה כל רע והיא אינה רוצה בפרטיו ולכן הסתלק מהמקום. התובעת נזכרה שהיא זקוקה  לפרטי הנהג והמכונית הרבה אחר-כך.

כל זה נאמר, בהנחה שהתובעת באמת נפצעה בתאונת דרכים, אלא, שתיאורה את האירוע מעורר ספק גם בזה.  לטענת התובעת נשמט מידיה חפץ והתגלגל במורד הרחוב עד שנעצר במדרכה. היא חצתה את הכביש כדי להרימו, וכשהחלה לשוב, נפגעה בידה ממכונית חולפת. לטענתה התאונה התרחשה ברחוב מתעקל והמכונית הפוגעת הגיחה במהירות שנראתה לה מופרזת, אף שלא ידעה  להעריכה מספרית. התובעת סבורה שנפגעה בידה מהמראה הימנית של המכונית. בעקבות המכה התקפלה המראה והיא נפלה ארצה והמכונית נעצרה במרחק של מטר או שניים ממנה.  מעדות התובעת לא ניתן היה להפיק מידע ממשי בשאלה, מתי החלה המכונית בבלימה.

סביר בעיני (כטענת התובעת) שאדם המופתע מהופעת מכונית בקרבתו יחוש שהיא נוסעת "מהר".  מכיוון שהתובעת העידה שלפני הפגיעה כלל לא הבחינה במכונית המתקרבת (ובשל עיקול הדרך, גם לא היתה יכולה להבחין בה), ברור למדי שהערכת המהירות על ידה אינה אלא "התרשמות". עם זאת, גם בהתרשמות אמור להיות הגיון. התובעת טענה, שעקב המכה בידה, היא נפלה על הכביש. הקשר בין מהירות המכונית לעוצמת המכה שספגה התובעת הוא ענין של  פיסיקה (ומדובר בחומר לימוד של חטיבת הביניים שיש לקוות שאינו טעון הוכחה ע"י מומחה): עבור גוף נקודתי שמסתו   ומהירותו  האנרגיה הקינטית היא:            

האנרגיה שעשויה היתה להשתחרר מפגיעת המכונית בתובעת תלויה במסת המכונית הפוגעת ובמהירותה.  אם מכת המראה של מכונית הפילה את התובעת ארצה, כטענתה, חזקה על המכונית שנסעה מהר.  האם באמת נפלה התובעת על הכביש והאם נסעה המכונית מהר?

סיפור הנפילה הוא טענה כבושה, שיש להתייחס אליה בזהירות - היא לא נזכרה בעדות במשטרה שבה תועדה הגרסה המוקדמת ביותר של התובעת.  לאור נתון עובדתי שעליו חזרה התובעת ברור שלא יתכן שהמכונית שפגעה בה נסעה מהר בעת הפגיעה.  התובעת טענה, שהמכונית עצרה במרחק של מטר או שניים ממקום פגיעתה.  אין צורך להכנס כאן לחישובים כלשהם: עצירה של מכונית היא תהליך המורכב ממספר שלבים: זמן שחולף מרגע שנוצרת סיבה לעצור ועד שהנהג מחליט לעצור, זמן נוסף שחולף עד שהוא לוחץ בפועל על דוושת הבלם וזמן נוסף שחולף ובמהלכו  מאט הרכב עד לעצירתו המוחלטת (משכו של זמן זה, תלוי במהירות הראשונית ובמידת החיכוך של הצמיגים בכביש). מכונית אינה עוצרת "מיידית". ככל שחולף זמן עד עצירתה, היא ממשיכה בתנועה ומתרחקת ממקום הפגיעה. אם עצרה המכונית במרחק מטר או שניים מהתובעת, היא היתה ללא ספק במהירות כמעט אפסית ברגע הפגיעה עצמו (בלי קשר למהירותה המקורית).

בעוד שניתן לדמיין שהתובעת תשגה בהערכת המהירות בתום לב, קשה לראות כיצד יתכן שהיא שגתה בתום לב בהערכת המרחק שבו נעצרה המכונית אחרי הפגיעה. גם מי שאינו בעל כושר הבחנה טוב, יודע להעריך מהו מרחק של "מטר או שניים". עצירה של המכונית במיקום כה קרוב למקום הפגיעה מחייבת שברגע הפגיעה היא היתה במהירות איטית מאוד. ממילא המכה שספגה התובעת חייבת היתה להיות קלה למדי. ספק אם יכולה היתה לגרום לה לנזק שבגינו היא תובעת ואין זה סביר שגרמה לנפילתה על הכביש. יתירה מזו, גם לא סביר שפגיעה כזאת הותירה את התובעת "המומה" ו"מבולבלת" עד כדי להצדיק חוסר יכולת ליטול את פרטי הנהג